דברים בְּגוֹיָה
26 באוגוסט
הערות על גויה (לרגל פסטיבל הקומיקס)
הדבר שלכד אותי בתוך תיק הרישומים המקוון של גויה היה דווקא זה:
מרגע לרגע דמה בעיני הרישום הזה לעמוד פתאומי של קליימקס באחד מאותם רומנימאויירים ספורים של אלן מור או ניל גיימן שקראתי, ומיד חשבתי: אקח את ערימת רישומים של גויה, ככל שאצליח למצוא, ואצרף מהם רומן מאוייר. קומיקס. הקומיקס של גויה. אפילו חשבתי על שם. "דברים בגויה". מכל מקום, אז נתקלתי באלה:
אכן, קשה לפספס. וזה מה ששם את קומיקס גויה לרגע בצד, וזה מה שצד אותי למעין דלת צידית לרישומים הללו, שמבעדה פתאום נשפך אור חזק על העליונים והתחתונים בעולם הרישומים הללו.
ברישומיו, שרובם פוליטיים במובהק, אנו רואים את הכל מבעד לפילטר של לעג, בוז ואימה. בשני הרישומים למעלה (מימין לשמאל: "שלושה אנשים חופרים", "אותו דבר") ישנה התקהלות למטה, ומלמעלה עומד אדם עם כלי ריסוק. החופר עם מעדר לריסוק האדמה, והלוחם עם גרזן, לריסוק גולגלות. אבל הסיטואציה – ההעמדה הטבעית של הקרב או של העבודה – היא דומה. אחד למעלה, מאיים לרסק משהו למטה.
בכניסתנו לקניונים וכו' אנו מקבלים על עצמנו בדיקה בטחונית מטרידה. בסיטואציות חברתיות אנו מקבלים על עצמנו X קודים. וכאן, בבואנו לעבודה, או למלחמה, אנו מקבלים על עצמנו את האפשרות שיבוא יום ומישהו למעלה יעמוד עם כלי מרסק, ומקבלים אותה לרוב בלי למצמץ, כי בתוכה, כוללת האפשרות את תת-האפשרות שלפיה מי שיעמוד למעלה יהיה אני. כלומר כל אני. אם כי גם אני-אני.
מעניין גם לחשוב על האופן שבו אולי (אולי גדול) ניגש גויה לצייר את שני המצבים הללו, מתוך אותו תת-חלק במציאות הציורית שלו. בשני הרישומים אנו רואים הקפאה של אלימות, אצל החופרים האלימות היא יומיומית, ואצל הלוחמים היא מצב קיצוני אך רב-תקדימים. אם כי יש להודות שאצל הלוחמים אפשר לחוש גם במידה של רחמים – עליבות רחמים, ובכלזאת – ביד פשוטת האצבעות שבמרכז "אותו דבר".
*
במידה רבה, ברישומים הללו הכל נראה כמו מאבק. ברישום הזה, למשל –
– שהוא אלים במובהק – "אישה מכה אישה אחרת בנעל" – האלימות נעשית בגיחוך, מול התחת השמן והחשוף בתנוחה פשוקה ובלתי מחמיאה. ושוב: העליונים והתחתונים. מישהו למעלה, עם כלי מרסק, ומישהו למטה, מקבל על עצמו את האפשרות שיהיה פעם למעלה, ובינתיים נאנק תחת מאבק משפיל.
אפילו רגע של אחווה ונדיבות מצטייר בקווים אלימים, בקווי מאבק, כמו למשל ב"איכר סוחב אישה", שדומה להאבקות חפשית, בין גבר ואישה חזקים ומוצקים. שלא לומר: שווי-כוחות. כלומר לאיש אין יתרון. זה שלמעלה עשוי להיות זה שלמטה. אבל גם אם הוא למעלה – כמו במקרה של האישה הנישאת בידיו של האיכר – זה לא אומר שידו על העליונה.
את שאלת מי ידו על העליונה אפשר לשאול גם על הרישום "ציד שיניים לילי":
אישה סוחבת שן מגופה תלויה. הוא לא יזדקק לה. הוא מת. היא זקוקה לה. היא חיה והיא רוצה להמשיך לחיות. היא זקוקה לה. אבל ברישום הזה איננו יכולים לומר למי יתרון על מי. מי "למעלה" ומי "למטה". גיאומטרית, האישה נמצאת "למטה" והגופה – "למעלה". אבל מה זה אומר? האם זה בכלל אומר משהו? נניח שזה לא אומר כלום. נניח שההגיון הבריא עדיין מנחה אותנו. נניח שאנו מסכימים שהיתרון הוא של האישה, משום שבחשבון אחרון היא חיה והוא מת. אם כך הם פני הדברים, עלינו לדמות אותה בשעה שהיא מושיטה אצבעות לתוך פיו של מה שהיא תהפוך להיות במהרה. כלומר מתה. כלומר, היא תמות. והמת מת, מה אכפת לו. וכעת, נשאל: למי היתרון? לזה שנפטר מהחיים, או לזו שמחזיקה בהם בבעתה? נראה שלא לזה ולא לזו יתרון תחת השמש וגו'.
וגם זה הבל.
הירח זורח גורע בחרמש מעל ראש הענק המרשים שמסב את פניו לאחור בכאב חכם, כאילו עיניו שבויות, אך אולי בעצם הוא רק מסיט את מבטו מהחרמש הלבן שמעל, שזורח כפס של אמת העליונים והתחתונים, והענק, ככל שהוא יותר ענק, יותר מסיט את מבטו מן האמת הזו, אך הפעם – בכאב מיוחד, השמור רק לטפשים ולחלשים שבחלשים והטפשים.
ובכן מישהו תמיד למעלה ומישהו תמיד למטה. זה הכל וזה כל הסיפור. כמובן שזה לא כל הסיפור אבל רוב בני האדם רוצים לשמוע שזה כל הסיפור אז אני אומר זה כל הסיפור כדי להפטר מרוב בני האדם אבל עכשיו שרק אתם פה אז תתקרבו תקשיבו: זה לא כל הסיפור. בהמשך הסיפור יש הבל, ובוז, בוז להבל, והבל הבוז, וכל אלה מציירים את מה שיש פה, ואני מתכוון לכל מה שיש ולכל הפה, מציירים את כל מה שיש פה באימה. וזה כל הסיפור. כל הסיפור הוא שאתם כנופיה של אנשים שמפחידים אותי מאוד. כל הסיפור הוא שאני מקווה להתרחק מכם. כל הסיפור הוא שאתם מוזמנים להסתלק. בתור ענק אני מביט לאחור, טיפש וחלש כמו כל אחד מכם (הסתלקו). וזה כל הסיפור. כל הסיפור לעת עתה, כמובן. בעצם כל הסיפור, כלומר הכל בבת אחת, נמצא כאן, ב"סצנת מלחמה", מי למעלה, מי למטה, המלחמה מצויירת מהצד, ערימת מלחמה. בספר האלף-בית כתב דן צלקה: "כמה קווים, מעט צבע, היו עושים את המלאכה כהרף עין".
מעין נ"ב: אולי זו הסיבה שכל כך צייר אזני חמור. כשהן מולבשות על אדם עם ראש חמור, הן תמיד מנמיכות אותו, תמיד נמצאות הן על העליונים, ומותירות אותו – בתחתונים. אך אדם בראש חמור יודע תמיד הרבה יותר טוב. מי שיודע זה הוא. והוא יודע שכלי-ריסוק ואדם למעלה יש רק בציורים. הנה, יש לו ספר מלא בציורים. המון ציורים של חמורים יפים. הביטו, האין החמורים הללו יפים?
