הפנקס הפתוח

קטעי זמן

11 באוגוסט

View Comments

קפסולת זמן
הפועלים חילצו את קופסת הפח השחורה מהאדמה ואחראי המשמרת, בעדינות ככל שידיו הגסות היו מסוגלות לה, ניקה את החול ופתח במברג. בפנים התגלו מכתביות צבעוניות, מכונית צעצוע, קופסת סיגריות, תמונה של אשה, חפיסת מסטיקים, דף עיתון (ומודעת אבל מהודקת), דיסקט 1.2, סליל בדיל, פילם, מוצץ וניילון מאורך ובתוכו קווצת תלתלים. הפועלים צחקו והשליכו את קפסולת הזמן לאשפה. שש שנים לאחר מכן, הופתעו הילדים לגלות שעל מגרש המדורות הישן בנו בית דירות, ושבו לבתיהם בעיר אחרת.

בימים ההם, בזמן הזה
פניו, אני זוכר, נעצרו מעט בכל פעם ששר ברכת בימים ההם בזמן הזה. אחי, שהיה הבכור הגדול, בכור המשפחה, נין יחידי, מעולם לא גילה זאת לאיש. הוא שר את המלים בימים ההם, ונזכר בימים ההם בעצב. במלים בזמן הזה פניו באמת נעצרו ושקעו לתוך עצמן. הוא הכיר בהבדל, אני יודע היום, בהבדל בין אז לכעת, בין הימים ההם ובין הזמן הזה. את ההבדל, ואת זה אני יודע עכשיו, אחי תפש במובנו הרחב ביותר. הבדל זמן, כן. אבל עוד הבדל, אחר, שקוף, שלא אני – אני של אז – ולא בני משפחתי יכולנו לראות. ההבדל הזה העציב את אחי בעצב שאינו בדיוק עצב, אבל אינו לא-עצב. זהו סף-עצב שתקף אותו, והותיר אותו בגבול שבין אדם שאינו מכיר בהבדל ובין אדם שמכיר בהבדל. בגבול. פס דק. את ההבדל בין הימים ההם ובין הזמן הזה, אמר לי לפני שעזב, אפשר לתאר, אבל את התיאור אי אפשר להבין, משום שהלשון, הוא אמר לפני שעזב, הלשון משתחווה לזמן, וההבדל אינו משתחווה לדבר. השתחוות, נהג לומר לפני שעזב, היא מה שמבדיל בין התיאור של ההבדל הזה, התיאור של ההבדל שאני רואה, אמר אחי, ובין ההבנה של התיאור הזה, הבנה שאמנם יש לי, העיד על עצמו, אך הבנה שאינה נובעת, אמר, בשום אופן, מהתיאור עצמו, אלא קודמת לתיאור. אם אתה תבין, אח קטן, תשכח את התיאור, בדיוק כמו שאני, אחיך, שכחתי. כשנסע בכיתי. לא הבנתי את אחי.

שיני הזמן
"אני לא משתחווה לזמן", כתב משורר בן המאה העשרים, בשעה שידע שהוא כן משתחווה לזמן, אבל העלה כמה רעיונות לגבי מקומה של השירה – ומקומה של הכתיבה בכלל – ביחס לזמן, וביחס לדיבור על הזמן, ולכן כתב את מה שכתב, כלומר כתב שהוא עצמו, המשורר, אינו משתחווה לזמן, והזמן – אגב, ציין באותו קטע – הוא היחידי שלא משתחווה. אנו קוראים את השירים הללו, וחושבים: אנו קוראים את השירים הללו. אנו חושבים: אנו קוראים את השירים הללו ומבינים: אנו לא מבינים את השירים הללו. השירים הללו אינם משתחווים לזמן משום ששירים אינם משתחווים. גם הזמן אינו משתחווה לזמן, משום שזמן אינו משתחווה, אבל גם אפשר לומר שהזמן הוא היחידי שלא-משתחווה-לזמן. כי זמן זה לא שירים, אלא משהו אחר. אנו אומרים הדברים הללו וחושבים: דבר מכל זה אינו מועיל לנו. אנו מורטים שערות רכות ויודעים שלזמן יש שיניים, והשיניים האלה מסוגלות לחרוץ עמוק יותר ממה שחשבנו בתחילה, כלומר לפני שידענו שזו התחילה, כשחשבנו שזה הכל, שזה כל הזמן, ורק מאוחר יותר, כמה רגעים מאוחר יותר, רגעים שארכו שנה, או שנים, ידענו שלא היתה זו אלא התחילה, וכעת התחילה מאחורינו, ואנו מרגישים אותן, את שיני הזמן, את הניבים הסוגרים, אנו מתפעלים: שיניים נקיות ויפות.

(מתוך 14 קטעי זמן. פורסם ב"חלומות באספמיה", גליון יולי-אוגוסט 2007)