תשובה לעודד שכטר
04 בינואר
כמו כל מידה מוגזמת, גם הקורקטיות עשויה להעביר אדם על דעתו, לכן אפשר להתייחס בסלחנות לנסיונו של עודד שכטר (ספרים הארץ, 21.12.05) למתוח רשת-הצלה זריזה מתחת למסלול הקפיצה-הסוציופאטי/ת של משה בן-הראש. מצער לומר, אבל מתיחת הרשת, שמתעוררת מתוך מה שעשוי להראות כדאגה אמיתית לרווחת שלומו, נעשית באיחור. יותר מרגע אחרי שגופו של בן-הראש פגע בקרקע.
אינני יודע מדוע בחר שכטר לצטט דווקא את "שירי השובע העצמי" שלי ושל דרור גלוברמן, הרוזנקרנץ וגילדנשטרן של הטראגיקומדיה הבן-הראשית ברשת הישראלית, אבל הוא בחר, וזו זכותו, ולרגע אפשר היה להתעלם מהבורות האינטרנטית של שכטר, ומן הטעות הבסיסית שבהתנהלותו מול טקסטים מקוונים, ולרגע אפשר היה לשים בצד את הכל ולומר ששכטר באמת הצליח, שהוא באמת עלה על שורש של בעיה, ובאמת תקע טריז ועצר וחקר ופתר. אבל שכטר פשוט טעה. לא טעות גדולה, טעות של ילד, שבשעה שמחבר אחד ועוד אחד מנחש שהתוצאה היא שלוש או חמש. לא רק משום שלא הבין את משמעות פעולת החיבור התיאורטית, אלא משום שאין לו תפישה אמיתית של המושג "1".
כך, לשכטר אין שום תפישה לגבי המקום שממנו ציטט, ולגבי המקום שעליו הסתמך, לגבי המקורות שאליהם הוא מתייחס, ולגבי יחסי הכוחות – שאם לנחש פרועות, השקיע זמן לא-קצר ברכישת הכלים למדוד ולבחון אותם ואף לתקוף אותם במקום שהם מהווים עוול (משימה אצילית כשלעצמה). יחסי הכוחות הללו, במקום שאליו ניגש שכטר כדי לבסס את טענתו, שונים באופן מהותי מיחסי הכוחות המוכרים לו.
שכטר נכנס לתוך מלחמה קטנה, שהתרחשה בעולם אחר, ולא השכיל לעמוד מן הצד וללמוד את הסוג החדש של מערכה טקסטואלית זו. כבן האנוש שהוא, מתוך חמלה על החלש ומתוך כעס על החזק, התערב. קבע עמדה. שם יד. מתוך ההתגייסות הטוטלית הזו, שכח לציין ששיר השובע העצמי של גלוברמן היה פארודיה על שיר דומה של בן-הראש (פיוט שנאה אנטי-אשכנזי מן הסוג ששכטר עצמו היה מצטט בעולם הופכי), ומתוך ההתגייסות הזו שכח לציין שהשובע שלי עצמי נכתב במערכת התגובות לדבריו של גלוברמן – אוי יוי יוי – כבדיחה. את הלך-הרוח הזה לא הצליח שכטר לתפוש. בדיחה. פשוט בדיחה.
לא פעם הגבתי בבלוגו של בן-הראש, ואם אפשר לכנות בשם "שיחה" את סטירות הלחי שהיה מוכן בן-הראש לנדב לקראתי, שוחחתי איתו. לשאלותי, הגיב בטיעון מנצח – "לא תבין, אתה אשכנזי". בן-הראש הוא יצרן של יבבה ובכי, צורות נפלאות, ואת זה אני אומר בלי טיפה של ציניות – באמת צורות נפלאות, עצובות ויפות. אבל במסווה של ספרות, בן-הראש מנהל מסע-צלב. שיריו, מאמריו, התנהלותו האישית באתרו ברשת, אינם רק יבבה ובכי; אלה הם יבבה ובכי שהולכים יד ביד עם אחותה הקטנה של הצער – נקמה.
זה, אולי, המקום הדוחה ביותר שמצליח בן-הראש לייצר. הנסיון לבוא חשבון. לסגור קצוות. כמו חייל מסומם-קרב, רוצה בן-הראש להביא את האוזניים של "האויב האשכנזי", לסמן X על הנשק. יש פה ערימה של שירים, אחדים מהם יפים מאוד, וערימה של טענות, אחדות מהן נכונות מאוד, ורשימה של האשמות, ספורות מתוכן כל כך נכונות ואיומות; ועל כולן מנצח איש-במדים, שלרגע, נראה שלו ולשירים הללו, לטענות הללו, ולהאשמות הללו, אין דבר במשותף, וכי הוא יושב עליהן בשל סיבה אחת בלבד: מגובה רב כזה, הוא רואה את שדה הקרב טוב יותר.
הטענה של שכטר מתבססת על התייחסות כמעט קלישאתית למערך יחסי הכוחות המוכר לנו (הגמוניה אשכנזית וכו') יחסים הקיימים, אליבא דשכטר, גם בעולם המקוון. העולם המקוון אמנם הגיח מתוך עולם המושתת על יחסי הכוחות הללו, אבל – ופה שכטר נפל – העולם המקוון הצליח לצור מערכת שוויונית שבה היחסים הללו נעלמים. "שירי השובע העצמי" שמזכיר שכטר נולדו בעולם אחר, ולא מתוך טעמים-הגמוניים כלשהם, אלא דווקא מן הטעם ההפוך לחלוטין: מתוך התנגדות חריפה וכוללת למגר את הנסיון (של בן-הראש) להשתמש בעולם המקוון לקידום גס של פוליטיקה ישנה, דבר שניסה לעשות בן-הראש על ידי השתלה אלימה של אופוזציות חברתיות בתוכו.
משה בן-הראש נכנס למקום שבו אין מרכז ואין שוליים, והחליט לדמיין שכאלה, ולצאת למסעות הבכי שלו. שכטר נכנס למקום שבו אין מרכז ואין שוליים, ואיבד את הצפון. החברה האינטרנטית אמנם נמצאת בחיתוליה, אך היא שונה במהותה מזו שאנו מכירים. לא בלבד שאין מרכז ואין שוליים, אלא כל תהליך החיברות בתוכה שונה במהותו. עדיין לא ברור מה טיבה; אולי המלחמות הקטנות שנערכות בתוכה היום, כמו זו שאנו משתכשכים בה כעת, אינן אלא הצטרפויות ראשוניות של בני-אדם שישכילו, מתישהו, לדבר בשפה חדשה. איננו יודעים. מה שברור הוא, שהיחס האינסטרומנטלי לרשת, אינו תקף יותר. היחס לרשת ככלי, ולא כמקום שבו מתהווה חברה חדשה, עדיין מעוור כמה זוגות עיניים.
מכל מקום, הייתי רוצה להודות לשכטר על דבר אחד. מעולם לא תיארתי לעצמי שדבר מה מוצק-באמת התגבש בין גליונותיו המקוונים של דג-אנונימי? — כלומר, תמיד הרגשתי שמשהו קורה שם, וניסיתי, יחד עם העורכים והכותבים שסבבו את ההתרחשות הספרותית המקוונת הזו, לתת לזה שם, אך מעולם לא הצלחנו ותמיד קראנו לזה בשם הקוד הילדותי והשובבי – "זה דג". אבל שכטר – איזה משחק! – "מכרכרים סביב קפקא וצלאן", "ליברליזם ביקורתי" וכו'. לא רע, לא רע. לא הייתי רץ עם זה לשום מקום, מאחר וההבחנות הללו, כאמור, מבוססות על עיניים בהירות ומוח חריף שאינם מוכווני-רשת, ושלא יכולים, לפחות לא בשלב שבע שכזה, לייצר ביקורת אמיתית על ענייני הרשת, כל שכן על ענייניה הספרותיים המקומיים. אבל עצם ההתייחסות לדג כמשהו שהצמיח משהו משמחת אותי מאוד. ובכן, תודה.
(פורסם היום, בשינויים קלים, בספרים הארץ)